"זמן רב טרם ערב
נכנס אל ביתך איש שהחליף ברכות עם החושך.
זמן רב טרם יום
הוא מתעורר
ומצית, לפני עוזבו, שנה כלשהי,
שנה מצולצלת פסיעות:
אתה שומע אותו מודד מרחקים
ומשליך לשם את נפשך."
"שבע שעות של לילה, שבע שנים של להיות ער:
אתה שוכב בצל גוויות שזוקפו
ומשחק בגרזינים
- הו עצים, שאינך כורת! -
למראשותיך פרוש פאר השתיקה,
למרגלותיך פשיטת היד של המילה,
אתה שוכב ומשחק בגרזינים -
עד אשר תהבהב כמותם."
"פקחת את עיניך - אני רואה: האופל שלי חי.
אני רואה אותו על הקרקעית.
גם שם שלי הוא וחי.
וכי מעביר הוא אל מעבר? ובתוך כך מקיץ?
אורו של מי הולך בעקבותי
אם נמצא לי איש מעבורת?"
"ישנה בשיר התרחשות השייכת לו בלבד, שאינה השתקפות או חזרה על משהו אחר. ... התרחשות זו עצמה הופכת להיות איבר התפיסה דרכה יכול האחר להתגלות... השפה שירית הופכת ל"משושי מילים" ובה ניתן ללכוד את הבלתי נראה. המרחב השירי הופך, עבור צלאן, למקום שבו מה שחומק מהתפיסה הרגילה יכול להנכיח את עצמו. ... השפה היא המקום שבו מצבי הסף של התודעה יכולים לגבש מתוכם דמות" (יפתח בן אהרון / דיאלוג דרך האין, 47-48)