תיאטרון המלה

אורך ההצגה: 75 דקות

​

​

​

רשימותיו של מטורף

מאת ניקולאי גוגול, תרגום: נילי מירסקי

​

…״ לא פידל את פשוט טועה״ כך אמרה מג׳י, במו עיניי ראיתי. ״הייתי הב הב... הייתי הב הב...הב חולה מאוד״... 

מה הקשר בין כלבים מדברים לאהבה?

פקיד זוטר למלך ספרד?

ומציאות וטירוף?  

​

הסיפור הנחשב כאחד היצירות הגדולות שבין הרבות של גוגול, "רשימותיו של מטורף" הינו יומן שנון ומרתק הנע בין מציאות וחלום, צחוק ודמע , אהבה ושנאה ,אמת ובדיה. בין השורות, הסיפור הוא גם ביקורת נוקבת על החברה המעמדית ברוסיה הצארית של המאה ה-19.

מומחי הרפואה של ימיו העידו על דיוק התיאור של השגעון , של גוגול.

הסיפור הוא  בכלל לא תיאור מקרה, הוא נכתב מהתחלה עד הסוף בגוף ראשון. הסיפור הוא אחד הראשונים במסורת הסיפורים הרוסיים על חולי נפש ובמיוחד על מוסדות סגורים. 

​

​

התקפה של עצבים

מאת אנטון צ'כוב, מתרגם לא ידוע

​

ווסילייב, סטודנט למשפטים, נגרר על ידי חבריו לערב בילויים במוסקבה, למעשה לבית בושת. הוא מבקש, פעם אחת בחייו, לחוות את העולם בלי חשבון. הוא מבין מהר מאוד שהגבול בין "בילוי" להתפרעות הוא מטושטש והמוסריות נאבדת בין רגע. ווסילייב לא יכול להכיל את חוסר המוסר הזה, הטמון עמוק בחיים העכשיויים שלו, ועוד יותר, לא יכול להכיל את חוסר היכולת שלו לרפא את האנושות כולה וזה מפרק אותו.

​

הסיפור נכתב ב1889 לזכרו של סופר אחר, וסבולוד גרשין, ידוע ברגישות הגבוהה שלו לאי-צדק חברתי וחמלה לסובלים. גרשין הפיל עצמו במדרגות והתאבדותו הבהילה את רוסיה כולה. 

כשפנו לצ'כוב אגודת הסופרים המכינים אסופה של סיפורים לזכרו, צ'כוב ידע מיד שהרעיון של "התקפה של עצבים, " שכבר התבשל אצלו זמן רב, היה מתאים מאוד. המקבילות בין הדמות והסיפור של וסיליב וסיפור חייו של גרשין בולטות, ובוודאי יצרו אימפקט עבור הקורא הרוסי של ימיו.

 צכ'וב השקיע מאמץ רב לא להגזים בתיאורו של בתי הזונות והשתמש בעדינות רבה כדי לא להצחיק ולא להעליב את הקהל וליצור אווירה רצינית ועצובה. "אני מתאר את הסמטה סובולב ובתי הזונות הנמצאים שם, אבל בזהירות, לא להתפלש בבוץ או להשתמש במילים גסות…אני משתדל להיות צנוע, כמעט עד שעמום. התוכן כל כך עדין בעיני, שאפשר להגזים כל פרט קטן בקלות רבה. אני מקווה שהסיפור לא יבלוט מדי באסופה. הוא רציני מאוד, עצוב וקודר."  בלי ספק, צ'כוב שאב השראה רבה מחייו של גרשין, ומותו נגע בו עמוק. האחריות שצ'כוב לקח ,להביא לאור בעיה חברתית זו, נשמעת בכל מלה.

​

חששות העורך שהסמכויות יצנזרו את הסיפור התגלו כנכונות. באותו זמן , החרימו הרשויות כל התייחסות לנושא הזנות ופקיד במשרד החינוך אמר על הסיפור ש"למרות שהסיפור דורש נגד הזנות, הוא טוען שמאמצים של בן אדם אחד הם חסרי תועלת." לכן, כל אסופה שכלל את הסיפור הזה הייתה אסורה בספריות הציבוריות.