top of page
חקירה מתמשכת 1.png

הופעות קרובות

 

אבשלום גוטנברג, בעליה של חברת הייטק והמתכנת

הראשי שלה, נרצח.

הרצח יכול היה להתבצע רק על ידי אחד מעובדי
החברה.
חקירת הרצח מתפתחת ומעלה שאלות עמוקות על אהבה, חופש, בחירה, ועוד.

מאת צבי שיר

בימוי: מרים ויעקב ארנן

תפאורה ותאורה: אבנר המאירי

תלבושות: נעה בניהו-רפאלי ואפרת דניאל

שחקנים: נעה בניהו-רפאלי, יקיר רפאלי, נגה יגר,

ניר יונה, אפרת דניאל,  זיו רייטר, ענבל גינת, ניבה פלד 

לאחר שכתבתי את ”היהודי אינשטיין“ (בתאטרון המילה מ9.4.2010)  התעורר בי הצורך לבחון את האפשרויות הגלומות במחזה חמור, בעל אמצעים דרמטיים

מינימליים. המחזה ”חקירה מתמשכת" מתרחש כולו בחדר חקירות משטרתי,  ברצף אחד של מציאות וזמן (הזמן החולף במחזה זהה למשך ההצגה), בו חוקר וחוקרת חוקרים בזה אחר זה לחילופים את החשודים ברצח דר. אבשלום גוטנברג. החשודים הם חבריו הקרובים ובת זוגתו של אבשלום, כולם שותפים בסטרט-אפ של אבשלום ושותפו אמנון בן דוד. השמירה על אחדות קיצונית של זמן ומקום וההתרכזות בשיחה ובחקירה, הופכים את המחזה לאירוע שכולו דיבור, קשב, והקשבה, אירוע שהעומס הרגשי

והאינטלקטואלי שלו הולך ונפרש ככל שהיחסים הקרובים בין הדמויות, כמו גם עברם המיוחד של החוקרים, הולכים ונחשפים. בלב ההצגה עומדות שאלות על ידע ואחריות: האם זכותנו לדעת הכל? האם מותר לנו לפתח כל אפשרות טכנולוגית שאנחנו יכולים לפתח? עד כמה אנו אחראים למעשים שלנו?  למעשים של האנשים הקרובים אלינו? המחזה עוסק באפשרויות קיצוניות של נאמנות, אהבה וידידות, באפשרויות של רצח מוצדק,  של אחריות מוסרית עד מוות, ובשאלות של רצון חופשי, התמסרות ומניפולציה על רקע של מציאות טכנולוגית מורכבת. ניסיתי ליצור מחזה נקי מהפרעות, שמאפשר להתרכז במפגש הישיר, בשיחה,

בשאלת שאלות נוקבות, בלי מוזיקה, בלי ריקוד, בלי אפקטים, רק אני מול אני או אתה. לבדוק את המצב הדרמתי הבסיסי (מבחינתי):  מישהו מדבר ומישהו מקשיב.

המחזה שימש לי גם מעין מעבדה לחקירת היחס שלי לאמת, לצורך לדעת, ולאחריות שאני מוכן לקחת על מה שאני יודע. הסיטואציה היא קיצונית: הרצח

הוא בין חברים לנפש, אף אחת מהדמויות איננה ”רעה",  כולם אנשים טובים באמת, כולם אידאליסטים בצורה כזו או אחרת, כולם שואלים שאלות וכולם מבינים שהאמת לא חייבת לצאת לאור בכל מחיר, או שאולי האמת שווה תמיד את המחיר? האמת ככוח המניע של הטרגדיה מופיע כבר בטרגדיה ובמיתוס היווניים (ראה

”אדיפוס“) הכאב וההרס, הנולדים מתוך האמת הם שמעניקים לטרגדיה את צביונה האבסולוטי. בניגוד לאסון או פשע אין בהתרחשות הטרגית אשמים, אלא רק רצף של החלטות אנושיות שמובילות לכאב ואין אונים בלתי נמנעים, לרגע של הכרה עצמית נוראה, אבל כזאת המרחפת מעבר לטוב ולרע. המחזה מנסה לאפשר רגע שכזה, קתרזיס של אין אונים, כאב ואהבה שהם סוף והתעלות באחד.

 

                                     צבי שיר

bottom of page